הי, שמי מיכל גדרון, בת 51, גרה בצורית  -  ישוב קהילתי בגליל.

חלמתי לגור בטבע,  להתחיל את היום עם כוס תה בגינה, לעשות את מה שאני אוהבת ועושה אותי שמחה. תמיד היה פער בין מה שרציתי לבין איך שחייתי ובעיקר לבין מה שהאמנתי שאפשר.

​

ידעתי מה אני לא רוצה, אבל האמנתי שאני חייבת, צריכה, שאין ברירה (חייבת את המשכורת, חייבת עוד שנות ותק, חייבת לעלות בדרגה, לעבוד יותר שעות, להגדיל משרה ועוד....) אם היו שואלים אותי בגיל 40 איפה את רואה את עצמך בגיל 50? המקסימום שיכולתי להגיד היה שאסיים תואר שני ובמקום מחנכת אהיה יועצת חינוכית. ואכן סיימתי תואר שני, התחלתי לעבוד כיועצת חינוכית,    הייתי מאושרת אבל זה החזיק אולי שנה ושוב חזרתי לנקודת ההתחלה. לפער בין מה שאני חולמת ובאמת רוצה לבין מה שאני מאמינה שאני יכולה. היקום מסתבר, לא מגיב לחלומות, הוא מגיב לאמונות. ככל שנאחזתי במחשבה שאני רוצה אבל לא יכולה, זה בדיוק מה שהתאפשר וקרה.

​

כשפגשתי את דרור לפני 18 שנים בסטודיו שלו בצורית, שמעתי את עצמי אומרת בהתפעלות "ככה אני רוצה" (דרור אמן זכוכית, אני רחוקה מלהיות אמנית)  לא היה לי מושג מי דיבר מתוכי? מה באמת הקול הזה אמר, ידעתי שאני לא רוצה סטודיו ובטח לא לעבוד עם זכוכית. היום אני יודעת שזה היה הקול של הנשמה, קול פנימי שהעז לדבר בקול רם. הוא דיבר, הוא ידע, אבל אני לא ממש התייחסתי אליו.

​

המשכתי לעבוד קשה, התגרשתי באותה תקופה, גידלתי שני ילדים קטנים לבד, הייתי עייפה, מתוסכלת ושחוקה אבל לגמרי האמנתי שאין ברירה. פגשתי הרבה פחדים לצד יאוש וחוסר אונים. רגעים של שקיעה, צלילה לתהומות עמוקים, הסברים לרוב, ממש טובים ומשכנעים למה להמשיך, למה זה לא הזמן המתאים לעשות שינוי בחיים.

​

לא הרשתי לעצמי אפילו לדמיין או לחלום שבגיל 50 אפרוש ממערכת החינוך, אלמד פסיכותרפיה – אגשים חלום. אפתח קליניקה, אטפל באנשים, אגור עם דרור בצורית, נגדל כלבה, חתולים, חמישה ילדים ושלושה נכדים. והנה, המציאות עלתה על כל דימיון... מה איפשר לזה לקרות?

​

אחריי שהתגרשתי והיכרתי את דרור, היכרתי את רותי בר שלו במעגל נשים. זאת היתה הפעם השנייה ששמעתי את הנשמה מדברת אליי. רותי הפכה המורה שלי לחיים. 

​

בכל פעם שהיה קול שהכריז מלחמה וצרח תברחי, רותי אימנה אותי ואמרה לי תישארי תרגישי, תפגשי, אל תהדפי, אל תתנתקי. וככה בערך 20 שנים. המיינד מכריז מצב חרום, צורח תברחי, ורותי מזכירה לי שהשיעורים הגדולים מתרחשים לפעמים במקומות שנראים אפלים, במקומות שמפגישים אותנו עם הכאבים הכי עמוקים והפחדים הכי גדולים. רותי הזכירה לי שוב ושוב שהסכנה היחידה האמיתית נמצאת בפחד לפחד, בפחד מהמפגש עם חוסר ודאות, חוסר אונים או עם כאב. פחדתי והסכמתי להקשיב לקול שאמר תישארי, תתקרבי גם כשרציתי לברוח כל עוד נפשי בי.

​

ככה... נישארתי על השביל, עד שדרך נגמרה. לפעמים היה נדמה שאין דרך ואז באופן מפתיע כשהנחתי רגל היתה אדמה. הישן נגמר והתגלה חדש הרבה יותר עוצמתי, נוכח, מופלא, מיסתורי ממה שהייתי מסוגלת להמציא בעצמי.